איתי נוי | גוליבר
קריאטידה היא עמוד בניין אדריכלי, מפוסל בדמות אישה זקופה הנושאת ללא מאמץ את כובד משא הבניין. צורת עמוד זו מכונה על שם הנשים של קאריה, אשר שש כדמותן ניצבות במרפסת הדרומית של מקדש ארכתאון באקרופוליס של אתונה. עמוד אדריכלי דמוי פסל אנושי גברי מכונה בשם "אטלס" על שמו של הענק מן המיתולוגיה היוונית, שבניגוד לקריאטידה כורע על ברכיו ובמאמץ רב נושא על כתפו את כיפת השמים.
התחלתי את מסע עיצוב המשקפיים דרך מחשבה על משקפי תלת ממד בהם נוצרת מציאות מדומה, בה הצופה (יחד עם גופו) מצליח לחוש חוויה שגורמת לו לצאת מאיזון ומפרופורציה ולהיכלא באשליה (העתקה) שהוא בגודל ומקום אחר. הפנים הם מקום. מקום בו ניתן לשוטט, אתר לטייל בו, מגרש משחקים, אולם אירועים, קיר טיפוס. אני מדמיין את רחבת המצח עם קימורי הקמטים, בריכות העיניים האובאליות שמעליהן סוככיי העפעפיים, מגלשת האף עם בורות הנחיריים, גבהות עצמות הלחיים ובאופק מרבצי השער על הראש. כמו הגמדים בגוליבר אני משוטט על הפנים, מתיישב על האף, מרים את הזגוגיות הכבדות, נתלה עליהן מצידיהן, אוחז ומותח את זרועות הידיות ויוצר משקפיים.
קריאטידה היא עמוד בניין אדריכלי, מפוסל בדמות אישה זקופה הנושאת ללא מאמץ את כובד משא הבניין. צורת עמוד זו מכונה על שם הנשים של קאריה, אשר שש כדמותן ניצבות במרפסת הדרומית של מקדש ארכתאון באקרופוליס של אתונה. עמוד אדריכלי דמוי פסל אנושי גברי מכונה בשם "אטלס" על שמו של הענק מן המיתולוגיה היוונית, שבניגוד לקריאטידה כורע על ברכיו ובמאמץ רב נושא על כתפו את כיפת השמים.
התחלתי את מסע עיצוב המשקפיים דרך מחשבה על משקפי תלת ממד בהם נוצרת מציאות מדומה, בה הצופה (יחד עם גופו) מצליח לחוש חוויה שגורמת לו לצאת מאיזון ומפרופורציה ולהיכלא באשליה (העתקה) שהוא בגודל ומקום אחר. הפנים הם מקום. מקום בו ניתן לשוטט, אתר לטייל בו, מגרש משחקים, אולם אירועים, קיר טיפוס. אני מדמיין את רחבת המצח עם קימורי הקמטים, בריכות העיניים האובאליות שמעליהן סוככיי העפעפיים, מגלשת האף עם בורות הנחיריים, גבהות עצמות הלחיים ובאופק מרבצי השער על הראש. כמו הגמדים בגוליבר אני משוטט על הפנים, מתיישב על האף, מרים את הזגוגיות הכבדות, נתלה עליהן מצידיהן, אוחז ומותח את זרועות הידיות ויוצר משקפיים.
Itay Noy | Gulliver
The design of these eyeglasses began with a thought about 3D glasses through which virtual reality is created, and the viewer (with his entire body) undergoes an experience that challenges the real space he is in, and evokes an illusion that he has a different size and in a different place. From a perception of the face as a place, a site to explore or play in, where every organ is a piece of furniture in the public space, the parts of the glasses have been replaced with small figures clasping, hanging, and holding the lenses, like a caryatid supporting roofs and architectural structures on her head.
 |  |  |  |