במארס 2013 הגיעה לארץ המעצבת הבריטית טאמסין ואן אסן במסגרת פרויקט הרזידנסי של JCVA. במהלך ביקורה היא הרצתה בין השאר בספריית החומרים על שם אהרון פיינר עדן של מוזיאון העיצוב חולון, והציגה את עבודותיה בתערוכה "שבר שבריריות" שהתקיימה באותה התקופה בבית בנימיני.

טאמסין ואן אסן משתמשת בחומר היציקה הקרמי והפיתוחים שלו כשפה להביע את הרעיונות שלה. סדרה של ספלים שייצרה נקראת זיהום (Contamination). בסדרה זו מוסיפה ואן אסן לחומר היציקה הנוזלי ,"סליפ" (חומרים שיוצרים תגובה כימית לחומר), כדי שזה שיראה כמו זיהום. כך היא מזהמת את החומר וגורמת לספלים להיראות כאילו חלו במחלות של בני אדם.

כדי ליצור מראה של מחלת הכולרה הוסיפה ואן אסן מלח לחומר שגרם לו להתגבש לגושים. "יש בזה קסם," אומרת ואן אסן, "כי אין לדעת איפה הגושים ייווצרו." כששורפים את הכלי התגובה הכימית משנה את צבע החומר. באותו כלי יש שימוש גם בחומר אורגני - אורז - שההשפעות שלו מגיעות מטכניקות מסורתיות בעולם היפני. האורז פשוט נשרף בתנור ונעלם אך מותיר אחריו את חותמו הצורני בחומר.

יצירת חיידק הסלמונלה בספל מרחיק לכת אף יותר ומזהם את הספל לחלוטין. לסלמונלה הוסיפה ואן אסן אורז כדי לקבל את החורים בחומר וכרומיום אוקסייד לגלזורה, מה שהופך אותה לירוקה וצהובה. מן הספל הזה אי אפשר לשתות ואפילו לא לגעת בידיים חשופות, כשהמעצבת מציגה את הספלים היא מקפידה להניח לצידם כפפות לשימוש המבקרים.
"בתהליך הזיהום קשה לדעת לפעמים מה תהיה התוצאה עד שמניחים את החומר תחת מיקרוסקופ או עד שמסיימים את התהליך כולו," היא מסכמת.

יצוג פיזי של רגש

טאמסין ואן אסן למדה פיזיקה ופילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד אבל בשלב מסוים החליטה לשנות כיוון והלכה ללמוד עיצוב קרמי בסנטרל סיינט מרטין, ומשם המשיכה לתואר שני ב-RCA.

לדבריה, תמיד התעניינה בשני התחומים והתלבטה בין עיצוב ואמנות לבין תואר אקדמי בפיזיקה. אמה אמנית ואביה ואחיה מדענים. סבה וסבתה רופאים. זו הסיבה, שלעולם המדעי יש השפעה רבה על עבודותיה.

ואן אסן מתחילה את המחקר שלה בספריות ובמוזיאונים. "רק בלונדון יש שישה מוזיאונים מדעיים. הייתי גם ב-Hunterium מוזיאון למנתחים שנמצא בתוך הרויאל קולג'. זהו מוזיאון יפה, מבריק ונקי. הצנצנות מבריקות ומנצנצות מן האור שנשבר בהן. מרגש להביט בהן אבל כשמתקרבים מגלים שהדברים שיש בפנים מגעילים ובה בעת מרתקים. אי אפשר להוריד מהצנצנות את העיניים. זה מה שאני מנסה לעשות בפרויקטים שלי. לתפוס את ההרגשה. ייצוג פיזי של רגש. בין יופי לדחייה, יופי וגועל. יופי והערעור שלו". היא חוקרת גבולות ובודקת עד כמה היא יכולה לדחוף את הגבול לפני שהחומר נשבר ומתפרק. כך, לדבריה פרויקט אחד הוביל לשני. אבל במבט לאחור היא מגלה קו מנחה בין כולם - הם "דו משמעיים ומעורפלים".

מה השלב שאת הכי נהנית ממנו בתהליך? אני שואלת.

"אחרי השריפה כשפותחים את התנור ורואים אם זה עבד או לא. כי לעולם אתה לא יודע מה תהיה התוצאה".

האם קודם את בוחרת מחלה מתוך היכרות שלך עם עולם המדע או קודם עושה ניסיונות ואז הם מובילים למחלה כלשהי?

"גם וגם. בחלק מהאובייקטים היה לי רעיון ראשוני מה יקרה אם. לדוגמא: כדי ליצור את מראה האקנה עשיתי ניסיונות עם הגלזורה וניסיתי לשלוט בה כך שתראה כמו חצ'קונים. דוגמא נוספת היא מחלת האוסטופורזיס (דלדול עצם) שבה הדחיסות בעצם פוחתת ונוצרים חורים. במקרה הזה השתמשתי בשמרים כי זה משפיע על הצפיפות של החומר. במקרים אלה יכולתי לצפות את התוצאה, אבל באחרים עשיתי ניסיונות ואז חיפשתי מחלות שיתאימו למה שיצא. לקחתי חלק מהצנצנות האלה לרופא שינסה להגיד איזו מחלה מתאימה, איזו סימפטומים אפשר לראות על החולה ואפשר לראות גם על הצנצנות שלי. כדי שהאובייקטים יהיו חזקים בחרתי להשתמש במחלות ידועות, שרבים מכירים ויוכלו להזדהות איתם."

ומה תגובות האנשים? האם יש הבדל בין תגובתם לפני שהם יודעים שזו מחלה ואחרי?

"תגובות האנשים די קיצוניות. הם חושבים שהכלים יפים ומעניינים, הם מתקרבים ורוצים לגעת בואזה המתקלפת ואז הם קוראים מה השם על התווית ונסוגים. אני מעדיפה שהפונט על התווית יהיה קטן כדי שהמבקרים יוכלו לגבש דעה לפני שהם קוראים את שם העבודה. אם עומדים ליד ומסתכלים אפשר ממש לראות את המהפך בתגובות האנשים.

"התגובות היותר חזקות וקיצוניות הם דווקא לכלי הפסוריאזיס (מחלת עור כרונית בה תאי העור מתחלפים בקצב מוגבר) והסיפיליס (עגבת). אולי כי הם הכי קיצוניים במהפך שלהם".

גועל מובנה

עבודות אלה הם חלק מפרויקט הגמר שלה בלימודים Medical heirloom מעין ירושות רפואיות שעוברות במשך דורות במשפחה.
בתערוכת הגמר נאלצה ואן אסן לתמחר את העבודות שלה. כשהתייעצה עם המנחה שלה לגבי גובה המחיר הוא התבונן בכלי הסיפיליס ואמר לה "על הכלים האלה תצטרכי לשלם לאנשים כדי שייקחו אותם ממך." בינתיים רק אחד מהם נמכר לבעלים פרטיים וכל השאר למוזיאונים.
"אנשים מתייחסים לכלי כאילו הוא המחלה עצמה. אני מרוצה מהתגובה הזו של רתיעה לפיסת קרמיקה כי זה אומר שאדם נכנס כבר לאיזושהי פנטזיה. המטרה היא לא להפחיד אנשים אלא לשאול שאלות בנוגע ליופי ולהתעסקות שלנו ביופי ובגועל."

אז איך זה עובד? לדוגמא בפסוריאזיס?

"במציאות העור ממשיך להתקלף, בין אם אתה נוגע בו או לא, בכלים הפיסות ימשיכו ליפול רק אם תיגע בהם. כל אובייקט עובר תהליך שונה. אני מכינה את האובייקט מחומר יציקה ומכניסה לשריפה ראשונה בתנור, אחר כך אני שמה גלזורה ושריפה שנייה. אני משמנת את הכלי ואז מרססת חומר יציקה. בגלל שחומר היציקה החדש מתכווץ באחוז שונה מהחומר שכבר עבר שריפה נוצרים הסדקים. בנוסף השמן גורם לכך שהחומר לא יידבק במאה אחוז לכלי הקיים ואז נוצר מראה השכבות. אז אני מחליטה אם המראה מתאים למה שאני רוצה או לא. אם אני רוצה להמשיך אני מקלפת את החומר החדש ששמתי בספריי לפני שאני מכניסה לתנור ועושה שוב את אותו תהליך. בכל שלב בתהליך אם החלטתי להשאיר או לקלף חלק מהחומר תמיד נשארת שכבה דקה על האגרטל שמציגה וממחישה עוד יותר את מראה השכבות. אפשר לחזור על התהליך כמה פעמים שרוצים".

צורות רחוקות

הצורה של האובייקט חשובה, אבל היא לא הדבר העיקרי. ב-medical heirlooms התעכבה ואן אסן על הצורה כי הצנצנות מאזכרות צנצנות תרופות מבתי מרקחת במאה ה-17. צנצנות אלו מתייחסות הן בצורניות והן בשמן לגוף האדם ויש להן צוואר, בטן ופה. כך בהיפוך כמי שהכילו פעם את התרופה למחלה היום הן מייצגות את הסימפטומים שלה.

"בבתים בריטיים מסורתיים היו כונניות בחדר האורחים ועל כל מדף היו מונחים חמישה או ששה אגרטלים, חלקם מאירופה וחלקם מסין," מספרת ואן אסף על הסדרה VANITAS, "זו הסיבה שבחרתי צורה מזוהה עם אותם האגרטלים, כדי שניתן יהיה לזהות אותם כאגרטלים אורנמנטאליים גם כשהצורות נשברות ומשתנות."

תחילה היא עושה יציקה של האגרטל מחומר נוזלי ומכניסה אותו לשריפה ראשונה. כשהוא יוצא מן התנור היא מציירת את הדוגמה בדבק מיוחד. משם היא לוקחת את הכלי למכונה להתזת חול. שם היא מתיזה חול על כל הכלי שבעצם "מעכל" את החומר במקום שבו אין דוגמה, כלומר אין דבק. כך הופך האורנמנט להיות המבנה של האגרטל.

שעות על גבי שעות עבודה מוקדשות לכלי אחד. "אני הולכת לעשות התזת חול במכונה שנמצאת במוסך איטלקי ליד הבית שלי. אני הולכת למוסך עם הואזה, וכל הגברים שם צוחקים עלי. המכונה דורשת עבודה עם כפפות ומסכה והעבודה מסורבלת מאוד. המכונה כל הזמן מפסיקה לעבוד וצריך לבעוט בה ותוך כדי להתיז חול בעבודה כל כך עדינה על אגרטל עדין עם דוגמה קטנטנה. שעות של דם יזע ודמעות. ואז אנשים שרואים את האגרטלים, חושבים שזה נעשה במחשב בהדפסה תלת ממדית. הם לא מבינים שהכול נעשה בעבודת יד!"