BCXSY
סאיאקה יממוטו ובעז כהן בשיחה
סאיאקה יממוטו: מה הופך את הדיאלוג שלנו לשונה מאחרים?
בעז כהן: אולי זו העובדה שמדובר בשיחה מתמשכת, שאין לה התחלה או סוף ברורים. מה את חושבת?
ס.י.: לפעמים אני לא ממש בטוחה אם מדובר בכלל בדיאלוג אמתי – אנחנו מתקשרים כבר כל כך הרבה זמן שלפעמים אני פשוט משלימה חלקים של השיחה ביננו מבלי לדבר אתך בכלל.
ב.כ.: מצחיק – גם לי זה קורה לעיתים קרובות שאני ממשיך את השיחה שלנו בראש שלי כשאני נמצא לבד; אני אפילו חווה את זה לפעמים בזמן שאנחנו עדיין מדברים – כמעט כאילו אני מנהל שני דיאלוגים מקבילים באותו הזמן, רק שזה לא מבלבל כפי שזה נשמע.
ס.י.: כשאתה מתאר את זה כך זה נשמע כאילו אנחנו לא ממש צריכים לדבר.
ב.כ.: אני בטוח שהעובדה שאנחנו מכירים זה את זו במשך כל כך הרבה זמן מקלה עלינו לנחש את התגובות או הדעות זה של זו, אך אין ספק שחשוב להמשיך כל הזמן בדיאלוג.
ס.י.: עדיין, לא יהיה זה נכון לומר שאנחנו תמיד אומרים כל כך הרבה.
ב.כ.: חילופי הדברים שהתייחסתי אליהם אינם מתרחשים רק באופן מילולי. אני חושב שאנחנו חולקים סוגים שונים של מידע – מילים, דימויים, מחוות. זה קצת מופשט, אבל אנחנו מצליחים להבין אחד את השנייה רוב הזמן, לא?
ס.י.: אני חושבת שכן – למרבה המזל!
ב.כ.: לפעמים גם אי הבנה יכולה להוביל לאן שהוא.
ס.י.: נכון, כתזכורת שאנחנו עדיין יכולים להפתיע אחד את השנייה. אך בסופו של דבר אנחנו מגיעים להבנה.
ב.כ.: אני חושב שזה קשור לרגישות ההדדית שפיתחנו אחרי כל כך הרבה שנים יחד – לפעמים לא צריך לומר הרבה, אנחנו פשוט חשים זה את זו.
ס.י.: כאילו שיש לנו כוח על!
ב.כ.: או לפחות עניין משותף. אבל האם הקלישאה הזו ש"אחד ועוד אחד שווים יותר משניים" היא באמת נכונה?
ס.י.: אני לא בטוחה שזו קלישאה עבורי – אני חושבת שאנחנו מצליחים להשיג יותר יחד מאשר בנפרד. עם זאת, זה גם קצת מוזר – כמעט כל מה שאנחנו מביאים לדיאלוג ביננו הופך לחלק מדבר אחד, כך שלפעמים אני כבר לא זוכרת מי אמר מה וכו'.
ב.כ.: זה כאילו שאנחנו ישות אחת שכוללת את שנינו – הדבר המדהים עבורי הוא לא רק העניין של הבנה הדדית, אלא יותר מכך התוצאה – האופן שבו אנחנו מצליחים להגיע יחד למשהו מאוזן.
ס.י.: זה כמעט כאילו שאנחנו אוחזים יחד בעיפרון ומציירים, כך שכל אחד מאתנו חש באופן אינטואיטיבי מי צריך להוביל ברגע נתון.
ב.כ.: זוהי דרך ממש מצוינת לתאר את התהליך!
בעז כהן: אולי זו העובדה שמדובר בשיחה מתמשכת, שאין לה התחלה או סוף ברורים. מה את חושבת?
ס.י.: לפעמים אני לא ממש בטוחה אם מדובר בכלל בדיאלוג אמתי – אנחנו מתקשרים כבר כל כך הרבה זמן שלפעמים אני פשוט משלימה חלקים של השיחה ביננו מבלי לדבר אתך בכלל.
ב.כ.: מצחיק – גם לי זה קורה לעיתים קרובות שאני ממשיך את השיחה שלנו בראש שלי כשאני נמצא לבד; אני אפילו חווה את זה לפעמים בזמן שאנחנו עדיין מדברים – כמעט כאילו אני מנהל שני דיאלוגים מקבילים באותו הזמן, רק שזה לא מבלבל כפי שזה נשמע.
ס.י.: כשאתה מתאר את זה כך זה נשמע כאילו אנחנו לא ממש צריכים לדבר.
ב.כ.: אני בטוח שהעובדה שאנחנו מכירים זה את זו במשך כל כך הרבה זמן מקלה עלינו לנחש את התגובות או הדעות זה של זו, אך אין ספק שחשוב להמשיך כל הזמן בדיאלוג.
ס.י.: עדיין, לא יהיה זה נכון לומר שאנחנו תמיד אומרים כל כך הרבה.
ב.כ.: חילופי הדברים שהתייחסתי אליהם אינם מתרחשים רק באופן מילולי. אני חושב שאנחנו חולקים סוגים שונים של מידע – מילים, דימויים, מחוות. זה קצת מופשט, אבל אנחנו מצליחים להבין אחד את השנייה רוב הזמן, לא?
ס.י.: אני חושבת שכן – למרבה המזל!
ב.כ.: לפעמים גם אי הבנה יכולה להוביל לאן שהוא.
ס.י.: נכון, כתזכורת שאנחנו עדיין יכולים להפתיע אחד את השנייה. אך בסופו של דבר אנחנו מגיעים להבנה.
ב.כ.: אני חושב שזה קשור לרגישות ההדדית שפיתחנו אחרי כל כך הרבה שנים יחד – לפעמים לא צריך לומר הרבה, אנחנו פשוט חשים זה את זו.
ס.י.: כאילו שיש לנו כוח על!
ב.כ.: או לפחות עניין משותף. אבל האם הקלישאה הזו ש"אחד ועוד אחד שווים יותר משניים" היא באמת נכונה?
ס.י.: אני לא בטוחה שזו קלישאה עבורי – אני חושבת שאנחנו מצליחים להשיג יותר יחד מאשר בנפרד. עם זאת, זה גם קצת מוזר – כמעט כל מה שאנחנו מביאים לדיאלוג ביננו הופך לחלק מדבר אחד, כך שלפעמים אני כבר לא זוכרת מי אמר מה וכו'.
ב.כ.: זה כאילו שאנחנו ישות אחת שכוללת את שנינו – הדבר המדהים עבורי הוא לא רק העניין של הבנה הדדית, אלא יותר מכך התוצאה – האופן שבו אנחנו מצליחים להגיע יחד למשהו מאוזן.
ס.י.: זה כמעט כאילו שאנחנו אוחזים יחד בעיפרון ומציירים, כך שכל אחד מאתנו חש באופן אינטואיטיבי מי צריך להוביל ברגע נתון.
ב.כ.: זוהי דרך ממש מצוינת לתאר את התהליך!
צילום: אלעד שריג
 |  |  |  |