על התערוכה
מתוך חמשת החושים, חוש הטעם הוא האחרון לקחת חלק בתהליך חווית האוכל שלנו. ארבעת החושים האחרים (שמיעה, ריח, ראייה ומישוש) שמשמשים אותנו במובן האבולוציוני כאמצעי הגנה מפני כאב בטן מיותר (או הרעלת מזון במקרים קשים), הם גם אלה שאחראים לאופייה הפתייני של מערכת היחסים בין האדם למזון אותו אנו צורכים. צליל של ביצת עין מטוגנת על מחבת, ריחו של לחם טרי שנאפה לא מזמן, סימני חריכת הגריל על נתח בשר או האופן בו אבוקדו בשל בדיוק במידה הרצויה מרגיש בכף ידינו... אנחנו מפותים על ידי האוכל שלנו, נמשכים אליו, לעיתים אפילו אובססיביים לגביו.
בין אם מדובר בתפוח ירקרק ואורגני שמציץ אלינו בין עלי העץ או ב-ביג מק עם תוספת גבינה וצ׳יפס, אנחנו צורכים את הסיפור החושי והתרבותי של האוכל שלנו במידה זהה לצריכת האוכל עצמו. אנחנו ניצודים ומתורבתים על ידי מזון (ע״ע המהפכה החקלאית) ובו בזמן עסוקים בלצוד ולתרבת אותו.
התפתחות תפקידו של המזון בחיינו המודרניים הגיעה לקצה מסויים. בעוד שעבור אלו הרעבים בגוף, מזון הוא עניין של הישרדות ממשית ומוחשית, עבור אחרים לא מדובר עוד בפיזי. תרבות צריכת המזון שלנו סובבת סביב הצורך שלנו בהגדרה, הבעה אישית וסטטוס. היא מסייעת לנו להציג ולאפיין את עצמנו ולקיים את סט הערכים שלנו, בין אם במודע ובין אם לא. אתה הוא מה שאתה אוכל ולעיתים, אתה מה שאחרים רואים אותך אוכל.
העיסוק האינטנסיבי והעכשווי של עולם העיצוב באוכל, הן כחומר גלם ממשי והן כחומר גלם תרבותי אינו מפתיע. עולם מוכה מגפות, איומים אקולוגיים וכלכליים הפך אותנו לצרכנים מודעים וליוצרים דרוכים. במקביל לביסוס מעמדם של שפים כגיבורי תרבות בעשור האחרון ובהתאם לכך, אותנו - צרכני התרבות לעדת מעריצים, גבר העניין של עולם העיצוב בטריטוריה של ייצור המזון ונקודות המגע הלכו והתהדקו. יותר ויותר מעצבים תופסים חלקים משמעותיים בתהליכי מחקר, פיתוח ועיצוב עבור שלבים שונים במעגל החיים של מוצרי המזון. יותר ויותר מעצבים הופכים למגיבים ביקורתיים כלפי תמונת המצב הנוכחית.